אנורקסיה

נעמה היא תלמידה בכיתה י' הסובלת מהפרעות אכילה. במהלך הבלוג ניתן לראות כתבות של רופאים מומחים, רופא משפחה, ואפילו את נעמה עצמה כותבת על תחושותיה והרגשותיה.. כנסו ותשכילו :]

Thursday, April 06, 2006


נעמה- החולה האנורקסית

כתבה 1: תחילת המחלה

לאחר לילה של נדודי שינה השעון המעורר צלצל, המשכתי לשכב במיטה בזמן שמחשבות רבות רצות במוחי, סתם מחשבות על כל מיני דברים. שמעתי מבעד לדלת חדרי את אמא קוראת לי לקום מהמיטה.
קמתי מהמיטה עם ריח של ארוחת הבוקר החמה באפי. הקמתי את עצמי והחלטתי ללבוש היום את בגדי הספורט הרחבים למרות שאני יודעת שגם הפעם לא אשתתף בשיעור הספורט. פתחתי את דלת חדרי וראיתי על שולחן האוכל מונחת צלחת מלאה של אוכל ואמא מחכה לי ליד השולחן עם החיוך המזרז שלה. "נו בואי לאכול נעמה, למה את מחכה?" התקדמתי לעבר שלוחן האוכל שבראשי מהדהד קול הרעב בעוד שכאבי התכווצויות הבטן לא פוסקים. אך למרות זאת, נרתעתי מהאוכל גם היום המצאתי תירוץ לאמא שאני לא רעבה וחייבת לרוץ לבית הספר. "אל תדאגי אמא כבר אוכל משהו בבית הספר". יצאתי מהבית מתחושה של פספוס, גם היום יצאתי רעבה מהבית, אך ידעתי לעצמי שבסופו של דבר זה ישתלם, יראו תוצאות.
בסופו של דבר אהיה שלמה עם עצמי.
בהפסקה, אחרי שיעור היסטוריה, שהרעב הפך להרגל, כבר לא הרגשתי רעבה, "ידעתי שהשתלם לדלג על ארוחת הבוקר גם הפעם".אחרי בית הספר חזרתי הביתה שארוחת הצהריים כבר מוגשת על השולחן. "נעמה איך היה בבית הספר? אכלת משהו היום?", לא עניתי לאמא, שתקתי. אמא השמינה אותי לארוחת הצהריים החמה והטרייה שהכינה במיוחד עבורי. "אני לא מרגישה טוב אני מעדיפה ללכת לחדרי, אוכל משהו יותר מאוחר". נכנסתי לחדרי, הבטן כאבה כל כך, תקפו אותי סחרחורות וכאבי ראש בדיוק כמו היום בשיעור הספורט כאשר המורה בחנה אותנו בריצה קצרה, המורה לא האמינה לתירוצים שלי הפעם, והכריחה אותי להשתתף בריצה. לא עמדתי בזה יותר כאבי הראש, כאבי הרעב המנקרים בי כל שנייה של היום. הכאבים לא פסקו, אבל לא היה איכפת לי, רציתי להגיע למצב של שלמות עם עצמי. להיות מרוצה בכל חלק מהגוף שלי. אך ידעתי שעליי להמשיך בדיאטה החריפה על מנת להגיע להישגים הרצויים.
בין כל המחשבות העולות בראשי, לפתע צלצל הטלפון, זה היה אבא!, סוף סוף הוא התקשר!, כל כך התגעגעתי מאז הפרידה מאמא ועזיבתו מהבית.כל כך שמחתי לשמוע את קולו!, "מה שלומך? איך את מרגישה? את אוכלת? אמא סיפרה לי שבזמן האחרון פצחת בדיאטה חריפה!"
הרגשתי באותו הרגע כאילו כולם נגדי, כולם רוצים שאשאר שמנה, אך הבטחתי לעצמי שלא אתן לשום דבר ולאף אחד לעצור בי עד להשגת מטרותיי.
שוחחתי עם אבא מספר דקות בטלפון. לאחר השיחה לא הייתי כ"כ שמחה כמו בתחילתה. שוב הרעב וכאביי הבטן הכו בי, כ"כ כאב לי, אך הרגשתי שמפעם לפעם אני מצליחה לשלוט על הרעב שלי. באותו רגע החלטתי שאני לא רעבה והחלטתי לעשות משהו אחר כדי להשכיח ממוחי כל דבר הקשור לאוכל.

Wednesday, April 05, 2006


כתבה 2: התפתחות המחלה

"נעמה, נעמה! קומי התחילה ההפסקה! מה עובר עלייך?!" העירה אותי רעות בשיעור היסטוריה, החברה הטובה ונראה לי היחידה שנשארה לי בזמן האחרון "לא מתאים לך ככה להרדם בשיעור". בלי יותר מדיי הסברים ירדנו לקפיטריה, וחשתי בעייפות כ"כ חזקה ולא מוסברת. בקפיטריה החלטתי היום שאני מרשה לעצמי לאכול משו אבל קטן משו כמו: "אולי סלט, או אולי רק עגבניה. כן- רק עגבניה"- סיכמתי עם עצמי, "עגבניה הרבה פחות משמין מסלט, הרי סלט זה יותר ירקות מה שאומר יותר קלוריות". ניגשתי לדלפק וקניתי עגבניה ואכלתי אותה באיטיות רבה. משום מה לא היה לא את הטעם הרגיל שהיה לה לפני חודש, היה לה טעם לוואי, היא לא הייתה טעימה. לאחר ההפסקה חזרתי לכיתה והמורה חילקה לנו את המבחנים במתמטיקה וקיבלתי 96. כולם כ"כ התגאו בי ואמרו לי: "נעמה את מעולה! איך את משיגה כאלו ציונים?", "יו, הייתי מתה להתחלף איתך עכשיו"... וכו' וכו', אנשים לא הפסיקו להתלהב ולהחמיא לי ואני בתוכי חשבתי לעצמי: מה הם חושבים לעצמם? שככה סתם קיבלתי ציון טוב? הרי ישבתי בבית וחרשתי על החומר שבוע שלם, כן- שבוע שלם. וגם ככה, לא קיבלתי ציון מושלם קיבלתי רק 96, זה לא מספיק צפיתי לקבל 100 הרי למדתי כ"כ הרבה. לאחר היום המלא אכזבות בביה"ס צעדתי הביתה. הדרך הביתה נראתה לי כ"כ ארוכה, והרגשתי כ"כ מעופפת ולא מרוכזת, ואפילו טעיתי בכיוון הביתה. הרגשתי כ"כ חלשה. כסוף סוף הגעתי הביתה, הדבר היחיד שרציתי לעשות זה היה לישון. אבל כמובן, אמא הכינה ארוחת צהריים, שוב חשתי את הדקירות בבטן, הרעב, העצבנות הבלתי פוסקת והחרדה התמידית שאני עלולה להשמין את כל מה שרזיתי. אמא אמרה שהיא הולכת להקפיץ את אחותי לחוג והיא כבר חוזרת והיא השאירה אותה שם לבד עם השניצלים המטוגנים והפירה. פשוט עמדתי מול האוכל, נראה כ"כ משביע. אבל שוב תקפו אותי המחשבות האלו: מה אכלתי היום? עגבניה, 3 מסטיקים ו... וואי זה הרבה קלוריות. טוב נוותר על האוכל ופשוט נלך לישון ככה זה ישקיט את הרעב המתמשך בבטני. וכך עשיתי, הלכתי לחדרי והלכתי לישון ונרדמתי עד הערב. בצורה מפליאה הצלחתי לישון בלי הפרעות. בערב העיר אותי צלצול הטלפון של רעות. היא הזמינה אותי ליום הולדת שלה שהיא עורכת היום בבית קפה. לא ממש רציתי לבוא כי... כי פשוט אני יודעת שיש הרבה דברים טעימים ולא יהיה לי ממש כיף כי אני לא ממש חברה של כל האנשים שם, וסתם אני אהיה רעבה ולא נחמדה לאנשים, אז סירבתי בנחמדות לרעות. רעות לקחה את זה אישי וממש כעסה עליי. יום למחרת הרגשתי ממש לא טוב ואמא שלי החליטה לקחת אותי לרופא. הלכנו שתינו וסיפרתי לרופא את כל מה שהרגשתי לאחרונה: שיש לי יובש בכל מיני מקומות בגוף, נדודי שינה, כאבי בטן, אה נזכרתי גם שהמחזור שלי , שהיה תמיד סדיר, פסק לחלוטין באופן מפתיע וסיפרתי לו עוד כמה דברים שהרגשתי. כמובן שאמא שלי הייתה חייבת לציין שאני עושה דיאטה. אני בכלל לא הבנתי מה הקשר בין הדיאטה לבין זה שאני חולה כי אלו שני דברים שונים לחלוטין. לאחר שחזרנו מהרופא אמא הושיבה אותי לשיחה רצינית ואמרה לי שהיא חושדת שיש לי הפרעות אכילה. אני שתקתי ונבהלתי ונעלבתי מאוד עד כדיי כך שעיני החלו לדמוע כי אני יודעת שאין לי הפרעות אכילה, כי אני עושה סתם דיאטה כמו כל נערה שעושה דיאטה. למה היא תמיד חייבת לראות את הכוס הריקה בכל דבר? אמא ממש ביאסה אותי וגרמה לי לשנוא את עצמי עוד יותר, מה היא חושבת לעצמה ? שאני סתם עוד איזה חולת נפש כמו כל האנורקסיות האלו שכותבים עליהן בעיתון.

Monday, April 03, 2006


כתבה 3: הדרך להחלמה

אמא לא כ"כ הייתה מרוצה מחוות הדעת של רופא המשפחה שנתן לנו מספר דרכים לטפל בהפרעות האכילה. לכן היא פנתה לרופא מומחה בהפרעות אכילה. היא ניגשה אליו לבדה ודיברה איתו אך היא קיבלה את אותן דרכים לטיפול במחלה. תאמינו או לא החלטתי להבריא מהמחלה ולשתף פעולה עם הרופא. בפגשתינו האחרונה אצל רופא המשפחה שוחחתי עם הרופא שהראה את המצב מנק' מבטו המקצועית. הרי אני יודעת שיש לי בעיה כלשהי, זו כבר לא אותה דיאטה שהתחלתי לפני כמה חודשים אלו זו כבר בעיה שאין לי מושג למה יש לי אותה ואני לא מצליחה לשלוט בה. אני כל היום רק חושבות על כמה אכלתי, מה אכלתי, מתי אכלתי וזה מעגל חוזר שלא נפסק. פעם זה היה מתוך רצון של לרדת במשקל ולהיות מושלמת. היום זה כבר פחות כי אני יודעת שאני הכי לא מושלמת שיש, וכיום זה כבר הרגל שאני לא מצליחה לשלוט בו. אני רוצה לאכול, אבל קול פנימי בתוכי אומר לי שלא, ועולות 1001 מחשבות למה לא לאכול אז אני פשוט מוותרת. הרופא הציג בפני את הסיכונים שבאים עם המחלה. אחד מהסיכונים הם לאבד את הפוריות ואני לא רוצה להגיע למצב של מוות. החלטתי לשתף פעולה עם הרופא כעדי לנסות לדכא את הבעיה. חשוב לי שאנשים לא יידעו שיש לי את הבעיה הזאת, לכן אני עושה את זה בשביל עצמי אך יותר מכל בשביל משפחתי.
הבנתי את ההשלכות שיש לאנשים הסובלים מאותה בעיה שאני סובלת בה.
מי היה חושב שלי יהיו בעיות אכילה?
מי היה חושב שלעוד אנשים חוץ ממני יש את אותן הבעיות שלי יש?
אחרי דיון ממשוך עם הרופא, קיבלו הפניות לתזונאית שתעזור לי לטפל בהרגלי האכילה שלי, קיבלנו בנוסף גם הפניות למטפלים אישיים ולקבוצות תמיכה בתקווה שיעזרו לי , והכי חשוב שיבינו אותי.
אני רוצה לעבור את זה, זה קשה, אך אין הדבר העומד בפני הרצון.

Friday, March 31, 2006


הרופא

מפגש 1:

בפעם הראשונה כאשר הגיעה אליי נעמה נראתה לי נערה רזה, חיוורת וחסרת כוח. בנוסף נעמה נראתה כנערה נאה, אך שיערה היה דליל ומועט.
תלונותיה היו:
· קודם כל היא ציינה שתמיד קר לה; גם בימי שמש אביביים, וגם בימי חורף תמיד קר לה. היא ציינה שקר לה בעיקר בידיים וברגליים וכאשר נגעתי בכפות ידיה יכולתי לחוש בקור זה.
· בנוסף, היא סיפרה לי שיש לה יובש נוראי בחלקי גופה; בידיים, בפנים, בכפות רגליים ועוד.
· נעמה התלוננה גם על כך שהיא לא ישנה טוב בלילה, כלומר נדודי שינה. היא מספרת שבלילה עוטפות אותה המון מחשבות שלא נותנות לה להירדם וככה זה מעגל מתמשך. ביום שלמחרת היא עייפה וחסרת אנרגיה שמפריעות לפעילותה במשך היום.
· כאשר שאלתי האם כל יום יש לה יציאות והיא ענתה לי שהיא לא ממש זוכרת אבל היא זוכרת שזה פעם בכמה ימים, כלומר היא סובלת מעצירות. בנוסף היא אמרה לי שפעם בכמה ימים תוקפים אותה כאביי בטן נוראיים.
· נעמה גם סיפרה לי שלפני כמה ימים בשיעור ספורט, אחרי שסוף סוף הצליחה המורה לשכנע אותה להשתתף בשיעור, תקפה את נעמה סחרחורת שאיתה לווה כאב ראש נוראי.
· כצפוי שאלתי את נעמה אם היא מקבלת מחזור ואם כן, האם הוא סדיר? נעמה ענתה שלאחרונה המחזור פסק, ולפני מספר שבועות היה לה דימום קליל למשך פחות מיום.
בנוסף אמה של נעמה הוסיפה שנעמה פצחה לפני כמה חודשים בדיאטה חריפה לא מפוקחת. כמו כן, ציינה אמה של נעמה שהיא ובעלה התגרשו לפני חצי שנה וכתוצאה מכך נעמה חשה בדיכאון מתמשך שמשפיע על תפקודיה היומיומיים.
הסקת מסקנות: נעמה טענה שיש לה סחרחורות וקר לה אז ישר חשבתי לעצמי שיכול להיות שנעמה סובלת מאנמיה. אך לא יכולתי להתעלם משאר תלונותיה של נעמה, כמו כאבי בטן, נדודי שינה ועוד. כאשר הבנתי שנעמה חסרת אנרגיות, מלאת מחשבות חסרת מחזור ובעלת כאביי בטן הבנתי שהבעיה היא קשורה למזון שנעמה אוכלת, ובנוסף אמה ציינה שהיא פצחה בדיאטה הבנתי שמדובר בהפרעת אכילה. יכולתי להסיק מהר מאוד שנעמה היא לא בולימית כי בדר"כ נערות בולימיות הן שמנמנות. אז ישר עלה על דעתי שיכול להיות שנעמה היא סובלת מאנורקסיה. לאחר מכן החלטתי לדבר עם אמה של נעמה ולציין בפנייה את חשדותיי. סיפרתי לה שאני חושד שנעמה היא אנורקסית. תחילה היה קשה לאמה להאמין אך לאחר מכן היא אמרה שהיא תטפל בזה בעצמה.

Thursday, March 30, 2006

מפגש 2:

לאחר כחודשיים לאחר פגשתי האחרונה עם נעמה ואמה הן שבו אליי. נעמה נראתה רזה מתמיד וחיוורת. כבר לא היה לה כ"כ הרבה שיער על מנת שיהיה דליל. היא הלכה עם סווטשירט שנראה גדול עלייה ב3 מידות לפחות ומכנס ספורט רחב.
אמה אמרה לי שהיא שמה לב שנעמה בקושי אוכלת ושהיא מסתגרת הרבה בחדרה. בנוסף, היא ציינה בפני שהיא שוחחה עם נעמה על חשדותיי שהעלתי בפנייה בפגשתינו האחרונה, שנעמה אנורקסית, והיא אמרה שתגובתה של נעמה הייתה שתיקה ארוכה עם עיניים דומעות.
מיד לאחר שיחתי עם אמה של נעמה שלחתי את נעמה לחדר האחות כדיי לבדוק את לחץ הדם שלה ודופק הלב שלה. כי כידוע שאנורקסיות סובלות מלחץ דם נמוך ומדופק נמוך, ולכן רציתי לוודא את חשדותיי.
לאחר מכן המשכתי לשוחח עם אמה של נעמה וביקשתי ממנה שתספר לי את סדר היום של נעמה בדר"כ. אז היא סיפרה לי כך: בבוקר נעמה קמה ואני מכינה לה כריך ואיכשהו היא תמיד שוכחת אותו או משליכה אותו לפח בבית או בבית הספר. כשהיא חוזרת הביתה מבית הספר תמיד אנו אוכלים ארוחת צהריים משפחתית ונעמה ישר רצה לחדרה בטענה ש"היא כבר אכלה משהו" או ש"היא לא רעבה". יום אחד, ספרה לי האם, שהיא עקבה אחרי בתה. היא נכנסה לחדרה וראתה במסך המחשב שלה כל מיני אתרים של ספירת קלוריות ופורומים של דיאטות. באותו יום בערב הצעתי לנעמה לשבת איתנו בארוחת הערב, עכשיו כבר נגמרו לה התירוצים אז היא ישבה איתנו והכנתי לה חביתה, כמובן בלי שמן אלא תרסיס שמן כי נעמה אומרת שהשמן הוא משמין. כאשר היא החלה לאכול את החביתה היא חתכה אותה ל30 חתיכות קטנות, אם לא יותר והיא אכלה כ"כ לאט. בארוחת הערב מצב רוחה של נעמה נראה שמח במיוחד אך לאחר הארוחה מצב רוחה ירד במהירות ולפתע היא נעשתה תוקפנית ועצבנית. שמעתי גם שבאותו הערב הייתה מסיבה לאחת החברות שלה, כלומר ארוחת ערב. נעמה לא רצתה ללכת בטענה שכל המאכלים שם משמינים וזה מיותר, והיא העדיפה ללכת לישון וכך עשתה. אמה ציינה בנוסף, שנעמה רוב היום בין הארוחות היא לומדת המון, ולא מפסיקה. הציונים שהיא מביאה הביתה הם גבוהים מאוד אבל נעמה אף פעם לא מרוצה מהם והיא רוצה להשיג ציונים יותר גבוהים. כמו כן, דרך הלבוש של נעמה השתנתה; משמלות שלבשה פעם לבגדיי ספורט גדולים ורחבים.
לאחר שהבנתי שנעמה היא באמת אנורקסית לפי דיווח אמה החלטתי להתחיל בטיפול מידי. לפני כן, הסברתי לאמה מהם הסיכונים וההשלכות של הפרעות האכילה כדי שתהיה מודעת לסיכון ולבעיה שבתה עומדת בפניה. הבעיות הן:
· אנורקסיה עלולה להביא לאיבוד צפיפות העצם.
· אנורקסיה עלולה לגרום נזק לכליות ולכבד.
· אנורקסיה עלולה לגרום לקוצר נשימה, ולקצב לב בלתי סדיר.
· בנוסף, אנורקסיה עלולה לגרום לאובדן הפוריות
· אנורקסיה עלולה לגרום לרמת אשלגן נמוכה.
· אנורקסיה עלולה לגרום לדום לב ומוות.
הסברתי לאמה של נעמה שכל סיכונים ובעיות אלו הם בלתי הפיכים ושניתן למנוע אותם אם נתחיל בטיפול בנעמה עכשיו. אמה נראתה קצת המומה ומפוחדת אך הסברתי שיש סיכוי לבתה ושיהיה בסדר. אמה נרגעה בקצת ונתנה לי את אישורה להתחיל בטיפול. קודם כל אמרתי לה שהיא צרכה להתחיל לעקוב בפיקוח רב יותר על מה בתה אוכלת ולגרום לה לאכול יותר. רציתי לבדוק אם נעמה מסוגלת לצאת לבד מהפרעת אכילה זו אז נתתי לכך מספר שבועות על מנת לבדוק זאת.
לאחר השיחה עם אמה של נעמה, נעמה שבה עם תוצאות הבדיקות של האחות שאימתו את חשדותיי שנעמה היא אכן אנורקסית בתחילת דרכה.

Wednesday, March 29, 2006


מפגש 3:

שלושה חודשים לאחר המפגש הראשון שלי עם נעמה וחודש לאחר המפגש האחרון שלי עמה, פגשתי את נעמה ואמה בפעם השלישית. כעת נעמה נראתה לא טוב בכלל. היא הייתה רזה וכחושה, חיוורת ונראתה עייפה וחסרת כוח מתמיד. שאלתי את אמה איך מתקדם הטיפול בבית והיא ענתה שלא מתקדם בכלל. היא ספרה לי שנעמה לא משתפת פעולה ונעמה רבה הרבה איתה בנושאים הקשורים לאכול. בנוסף, היא ציינה שנעמה לא מפסיקה להישקל בבית למרות שהיא אסרה עלייה וניסתה להסתיר את המשקל ממנה.
כעת הבנתי שנעמה היא אנורקסית ולא נתתי לה הזדמנות שנייה להוכיח את עצמה אז החלטתי לפצוח בטיפול חריף מידי. תחילה הסברתי לנעמה בפני איזה בעיה היא עומדת. בהתחלה היא הייתה מוכנה לקבל את העובדות שהטחתי בפניה אבל לאחר מכן, שהסברתי לה שאנחנו פה כדיי לעזור לה להתגבר על הקשיים ויש פתרון, היא החלה להבין אותה לאט לאט והיא הייתה מוכנה להודות שיש לה בעיה שהיא רוצה להפסיק איתה אך היא לא יכולה. לכן הסברתי לה ולאמה שיש מספר דרכיי טיפול במחלה מסוג זה. הדרכים הן:
· מציאת טיפול, תרפיה וקבוצת תמיכה זה הצעד הבא (וההכרחי) לקראת החלמה קבועה. הפניתי את נעמה ואת משפחתה למטפלים שונים שיוכלו לענות לבעיותיה הרגשיות. הצעתי לנעמה מספר טיפולים שהיא יכולה לבחור את המתאימים לה ביותר מביניהם ולהתחיל אותם בזמן הקרוב.
טיפול אישי - בטיפול אישי נעמה תוכל לפתח קשר של אחד לאחד עם המטפלת. ברגע שתתחיל נעמה לבטוח בה, היא תהיה חופשייה להתחיל לשחרר את כל הרגשות ששמרה בתוכה זמן כה רב. היא תוכל להתחיל להתמקד במדוע היא עושה זאת ולמה היא זקוקה כדי להפסיק. נעמה תתחיל להבין מדוע ואיך הפרעת האכילה שלכם הפכה לאמצעי התמודדות היחידי, והיא תלמד דרכים חדשות ובריאות יותר להתמודד. כמו כן ציינתי גם שתדירות הפגישות תלויה קרוב לוודאי בחומרת ההפרעה. חלק מהאנשים נמצאים בטיפול יומי וחלקם שבועי. מספר הפגישות תלוי בך ובמטפלת שלך.
טיפול משפחתי - טיפול משפחתי מערב את המשפחה של נעמה. לפי מה שהבנתי, הוריי נעמה הם גרושים ולכן זה יהיה רעיון טוב לכלול את משפחתה המלאה בטיפול מסוג זה מכיוון שבדר"כ הפרעות אכילה מצביעות על כך שיש בעיות בתוך המשפחה. הבעיות יכולות להיות בעיות נישואין, התעללות פיזית או מינית, העדר תקשורת, או קושי בביטוי רגשות. כל הנושאים האלה יכולים להיות נידונים ומעובדים בטיפול משפחתי. הסברתי גם שכדי לפתור את הבעיות האלה המשפחה חייבת לרצות להשתתף בטיפול, ולהיות מוכנת לשנות את התנהגותה.
הסברתי לנעמה ואמה שיש עוד 2 סוגים של קבוצות שעלולות לסייע לנעמה לצאת ולהחלים מהפרעות האכילה.
טיפול קבוצתי - טיפול קבוצתי עשוי להיות מועיל ביותר למי שמנסה להחלים מהפרעת אכילה כמו נעמה. בפעם הראשונה נעמה תחוש שהיא מוקפת באחרים שיודעים ומכירים בדיוק כיצד היא מרגישה. במשך זמן כה רב נעמה בודאי הרגישה שהיא היחידה שיש להם את הבעיה הזו, ועכשיו היא יודעת שאינה לבד. קבוצות בד"כ נפגשות אחת לשבוע ודנות בכל דבר החל בהתנהגויות האכילה עצמן ומציאת דרכים לשנות אותן, ועד לשיחות על הנושאים שנמצאים בבסיס ההתנהגויות וגורמים להן. חברי הקבוצה יכולים לתמוך אחד בשני ולעזור זה לזה במציאת דרכים לשנות את דפוסי האכילה שלהם ולפתח דרכי התמודדות בריאות יותר.
קבוצות תמיכה - קבוצות תמיכה לרוב אינן מנוהלות ע"י גורם מקצועי. בדר"כ המארגנים והמנחים הם אנשים שחוו על בשרם הפרעת אכילה. הקבוצות יכולות להיפגש בכל מקום, החל מפגישות יומיות ועד לאחת לחודש. קבוצות תמיכה יכולות להועיל מאד לאנשים עם הפרעות אכילה כמו נעמה משום שהם מבינים שאינם לבד ושהחלמה היא אפשרית. החברים גם עוזרים זה לזה במהלך תקופות קשות. קבוצות התמיכה שונות זו מזו. יש קבוצות שבוחרות לדון במה שחשים בכל רגע נתון, ואחרות בוחרות נושא לשיחה בכל פגישה.
· הסברתי להן שגם אני פה בכל עניין ההחלמה מהמחלה. הסברתי לנעמה שאני כרופא אקח את החלק שלי בתהליך ההחלמה שלה – כלומר נעמה תהיה ממונה על הבריאות הנפשית ואני על הבריאות הגופנית.
· כיידוע, תמיכה שלי ותמיכה של מטפלים לא יספקו ולכן הפניתי את נעמה נעמה לתזונאית מומחית בנושאי הפרעות האכילה שתסייע לנעמה בתהליך החלמתה.
· הסברתי גם לנעמה שיש פתרון נוסף אבל הוא פתרון קל ביותר וחסר התמודדות עם הבעיה והוא נטילת תרופות. בחלק מהמקרים תרופות עוזרות בטיפול בהפרעות אכילה כמו באנורקסיה של נעמה. הסברתי גם שתרופות נגד דיכאון נמצאות בשימוש כשיש סימנים לדיכאון חריף. ציינתי גם בפני נעמה ואמה שאין להשתמש בתרופות כמקור טיפול יחיד, וטיפול תרופתי חייב להיעשות במקביל לטיפולים אחרים.
לאחר שהסברתי לנעמה ואמה את הטיפולים האפשריים שלחתי אותן לדרכן עם הפניות לכל מיני קבוצות תמיכה ומטפלים אישיים, וגם הפניה לתזונאית. כעבור מספר חודשים אמה של נעמה התקשרה אליי כדי להודות לי ולדווח שנעמה העלתה במשקל והמחזור שלה חזר והיא מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו ומצב רוח הרבה יותר מרומם.

Tuesday, March 28, 2006

רופא מומחה

כתבה 1: קבוצות סיכון

לו הייתם הולכים ברחוב ושואלים באופן אקראי את העוברים ושבים אלו אנשים סובלים לדעתם מהפרעות אכילה, רובם היו עונים לכם שזו מחלה שמשפיעה רק על בנות-העשרה. הם יופתעו לשמוע שנשים מבוגרות וגם ילדים סובלים, ואפילו שגברים גם כן יכולים להיות קורבן.
בחברה של היום אנחנו רואים יותר ויותר ילדים מתחת לגיל 12 שמפתחים הפרעות אכילה. כמו כן אנורקסיה היא נפוצה ביותר בקרב ילדים צעירים. מוערך ש- 40% מבני התשע כבר התנסו בדיאטה כלשהי, ומתחילים לראות גם בני ארבע או חמש מבטאים את הצורך בדיאטה. מחקרים הסיקו שלסביבה המשפחתית יש חלק גדול בכך שילדים צעירים נעשים כפייתים לגביי משקלם. יחד עם העובדה שילדים נחשפים בהתמדה למסר שהחברה שולחת להם על החשיבות של להיות רזים. ילדים שגדלים במשפחות לא מתפקדות הם בעלי סיכון גבוה לפתח הפרעת אכילה. בבית בו מתרחשת התעללות פיזית או מינית, הילד עלול לפנות להפרעת אכילה כדי להשיג תחושת שליטה מסוימת. אם הם אינם יכולים לשלוט במה שקורה לגופם במהלך ההתעללות, הם יכולים לשלוט באוכל שהם מכניסים לגופם, או במשקלם. הרעבה עצמית יכולה גם להיות הדרך שלהם לנסות ולהעלם, כך שלא יצטרכו יותר לסבול את ההתעללות. ילדים גם יכולים לפתח הפרעת אכילה כדרך להתמודד עם תחושות רבות שהם מרגישים, במיוחד אם הם גדלים בבתים שלא מאפשרים ביטוי רגשות. בנוסף, אם ההורים עסוקים יותר מדי בבעיות של עצמם, הילד עלול לפנות לאוכל כמקור נחמה. כמו כן אמהות רבות מעבירות לבנותיהן את המסר שהדרך היחידה להיות מאושרות ולמצוא בן זוג היא להיות רזות. בחברה של היום גם ככה קשה לילדים צעירים לגדול לאהוב ולקבל את הגוף שלהם בגלל החשיבות שהחברה נותנת לרזון, אבל זה קשה עוד יותר אם ההורים עצמם מבטאים חוסר שביעות רצון מההופעה החיצונית של ילדיהם, או אם הם מעודדים אותם להפחית ממשקלם. החברה והתקשורת אף הן שולחות את המסר שלהיות רזה זה חשוב והכרחי. כבר מגיל צעיר מאד ילדים שואפים להשיג את דימוי הגוף האידיאלי והבלתי ניתן להשגה.
אחת התקופות הלחוצות ביותר בחיי האדם היא עם הכניסה לגיל ההתבגרות. הכניסה לגיל ההתבגרות יכולה להיות זמן מאד רגשי, מלחיץ, מבלבל ומפחיד לרבים מהם. חלקם עושים את המעבר מילדות להתבגרות ללא בעיות רבות, אבל על אחרים יכול להיות שיעבור זמן קשה יותר של עמידה מול כל הלחצים הרגשיים, וחלקם אף יפתחו הפרעות אכילה כדרך התמודדות. חלקם יתחילו את ההתבגרות מוקדם ויהיו נתונים להתגרויות מצד קבוצת בני גילם. רבים פוחדים שהעלייה במשקל, האופיינית לתקופה הזו, תישאר לנצח, הם יכנסו לפאניקה, וביאושם ינסו לרדת במשקל. הם אינם מודעים לכך שברגע שמסתיימים השינויים הפיזיולוגיים של התקופה, משקלם יתייצב במרבית המקרים ללא צורך בדיאטה. ברגע שהם מתחילים לאבד משקל אנשים מחמיאים להם, וזה גורם להם להרגיש טוב. הם עשויים להתחיל להאמין שירידה במשקל תעשה אותם מאושרים יותר, אבל לא משנה כמה משקל הם מפחיתים, זה אף פעם לא מספיק, והם אף פעם אינם מאושרים. התפתחות מינית מוקדמת יכולה להיות מאד מטרידה, במיוחד אם המתבגר/ת נתונה לשינויים מיניים נראים לעין. השינויים יכולים להיות מאד מביכים למתבגרות, ולגרום להן להתבייש בגופן, לפחד מהנשיות המתפתחת, והן עלולות לנסות להחזיר את מראהו של הגוף למה שהיה טרום ההתבגרות, בעזרת הרעבה עצמית. מתבגרים נתונים תחת לחץ עצום להצליח, להשתלב ולהתאים. רבים מהם מבלים זמן רב במחשבה על דעתם של האחרים, והם מנסים נואשות להתאים לדימוי הגוף ה- "אידיאלי" הבלתי ניתן להשגה שקבעה החברה. הם מובלים למחשבה שאם יהיו רזים יהיו מקובלים. מאחר ובנות-עשרה רבות קוראות בקביעות שבועוני אופנה ומתבגרים - דמויות הדוגמניות המופיעות בהן רק מחזקות את האמונה שכדי להיות מאושרות, מצליחות ומקובלות, עליהן להיות רזות. מתבגרים רבים זקוקים למודל הזדהות וחיקוי. לרוע המזל, רבות יותר מדי בוחרות בדוגמניות או שחקניות, הן מדביקות את תמונותיהן על קירות חדרן, וחלקן יפנו לשיטות מסוכנות של שליטה במשקל בניסיון להראות כמו האלילות שלהן.
נשים בוגרות נמצאות תחת אותו הלחץ להיות רזות כמו בנות-העשרה. אנחנו רואים יותר ויותר נשים שמפתחות הפרעות אכילה בשנות העשרים, השלושים, הארבעים ומעבר לזה. זה יכול לקרות בכל זמן בחיי האדם. למרות שהסיבות להתפתחות הפרעת אכילה יכולות להיות מגוונות, התחושות שיש לאדם לגבי עצמו נשארות זהות. הנשים סובלות מהרגשה של שנאה-עצמית, חוסר ערך, הערכה עצמית נמוכה, ולרוב הן מרגישות שכדי להיות מאושרות הן חייבות להיות רזות. החברה אף היא מעמידה את הנשים תחת לחץ אדיר להיות רזות. נאמר לנו ללא הרף שחיי הנישואין שלנו חייבים להיות מושלמים, שאנחנו חייבות להיות אמהות מושלמות, וצריך שתהיה לנו קריירה מושלמת. אנחנו מקבלות את המסר שכדי להשיג את כל אלה, אנחנו חייבות שיהיה לנו גוף מושלם. התבגרות בחברה של היום שונה מאד לנשים בהשוואה גברים. אם גוף הגבר משתנה או ששיער ראשו מתחיל להלבין, הוא נחשב "מכובד". אם זה קורה לאישה, היא "מזניחה את עצמה". הפרעת האכילה הופכת לדרך בריחה מלחצי החיים היומיומיים. אנחנו לא יכולות עוד ליהנות מאוכל, כי החברה והתקשורת גורמות לנו להרגיש אשמות על שאנו אוכלות.
יש הערכה שבערך 10% מהסובלים מהפרעות אכילה הם גברים, אבל כנראה שהמספר היה גבוה יותר לו יותר גברים היו יוצאים בגלוי עם הבעיה שלהם, ולו אכילה כפייתית הייתה נלקחת בחשבון הזה כשמדובר בגברים. קשה להם מאד לבקש עזרה, משום שהפרעות אכילה עדיין נחשבות ל- "מחלה נשית". הם גם חוששים לצאת עם זה בגלוי מפחד שמא יחשבו להומוסקסואלים. הסיבות שגברים מפתחים הפרעת אכילה אינן שונות מאלה של הנשים, הילדים או כל אחד אחר. מספר הנשים הסובלות מהפרעת אכילה גבוה בהרבה מזה של הגברים, כי גברים אינם נתונים בלחץ כל כך מאסיבי לרזות. יותר אופייני לגברים לנסות להתמודד עם בעיותיהם ע"י התמכרות לעבודה או לאלכוהול וסמים, אבל מספר הגברים המפתחים הפרעת אכילה גדל בהתמדה. קשה גם לדעת לעיתים אם יש לגבר הפרעת אכילה. קרוב לודאי שגברים בולימיים ינסו להיפטר מקלוריות לא רצויות ע"י אימונים כפייתיים, יותר מאשר ע"י הקאות או שלשולים. אנשים יכולים לחשוב שהאדם רק שומר על כושר, למרות שהוא מתאמן בכפייתיות כי הוא מרגיש שהוא חייב להיפטר מהקלוריות שהכניס לתוכו. גברים רבים, כמו נשים רבות, שהיו עם משקל יתר והחלו לרזות, זוכים לשבחים על ההפחתה במשקל. הם נהנים מתשומת הלב שהם מקבלים, ויתכן שיחליטו שעליהם להמשיך ולרזות. הם מאמינים שהפחתת המשקל תעזור להם להיות מקובלים ומאושרים.